צו את בני ישראל. משום שהוא דבר קשה לשלח חוץ ממחנה ישראל. מש״ה בעי זרוז. וכמש״כ ריש פ׳ צו:
כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. במסכת פסחים דס״ז דרשינן כל זב לרבות בע״ק. כל טמא לנפש לרבות מגע שרץ. והא דכתיב כל צרוע. מיישב הגמ׳ איידי דכתיב כל זב וכו׳. ונראה דפרשה זו של שלוח טמאים אף על גב שנאמרה מיד ולדורות. מכ״מ משונה היה המעשה של אותה שעה מהדינים שלדורות. היינו במצורע לא הוזהרו לדורות אלא אותו מצורע שהוא טמא. כדכתיב בפ׳ מצורע וטמא טמא יקרא מחוץ למחנה מושבו. הא צרוע טהור אין מושבו חוץ למחנה. והמצורעים של אותו דור היה אפי׳ שנצטרעו לפני מ״ת וא״כ היו טהורים כדתנן במס׳ נגעים רפ״ז אלו נגעים טהורות שהיו קודם מ״ת. ומכ״מ אי׳ בנדרים ד״ז דע״כ הא דכתיב בדתן ואבירם כי מתו כל האנשים וגו׳ לא היו מצורעים וכ׳ הר״ן דאי משמעות מתו שנצטרעו א״כ היאך היו במחנה אח״כ. וכבר תמה ע״ז בעל ש״ש סי׳ פ״ח אות צ״ב שהרי היו טהורים. אבל הישוב הנכון ע״ז דודאי באותו דור נצטוו על שלוח כל צרוע. וכן הא דקיי״ל דזב משתלח חוץ למחנה לויה וטמא מת רק ממחנה שכינה. כ״ז אינו אלא לדורות אבל באותו דור ע״כ אזהרה לישראל שישלחו טמאי מת אינו ממחנה שכינה. שהרי לוים היו שומרים סביב וישראל היו חונים מנגד. אלא היו מוזהרים לשלחם ממחנה ישראל ולא כמו לדורות. תדע שבמלחמת מדין הזהיר משה לשבי מלחמה שיחנו מחוץ למחנה כל הרג נפש וכל נוגע בחלל וע״ע בסמוך מקרא ד׳. ולהלן ל״א י״ט מש״כ עוד בזה. ומעתה משמעות כל צרוע מתיישב שפיר לאותה שעה. אלא בשביל לדורות צ״ל איידי כו׳ וכיב״ז נתבאר בס׳ ויקרא פ׳ שחוטי חוץ יע״ש. וכיב״ז ביאר הגר״א ז״ל בפ׳ אחרי מקרא ובא אהרן אל א״מ. במה שהעלו חז״ל שאינו כסדר היום ע״ש:
עד נקבה. אע״ג שלא חלק הכתוב בין איש לאשה בכל אזהרות. מכ״מ בשביל מצורע דכתיב בפריעה ופרימה והצרוע אשר בו הנגע וגו׳ והדרש מצורע חייב בפו״פ ואין מצורעת בפופ״ר והייתי אומר דכמו כן נדרש בסיפיה דקרא מחוץ למחנה מושבו. מש״ה כתיב עד נקבה:
אל מחוץ למחנה. האי אל מיותר ללמדנו שלא נימא הרחק מן המחנה כדי שלא יזיק וכדאיתא בכתובות ס״פ המדיר דאויר המצורע מזיק. ומש״ה כתיב ריש פ׳ מצורע והובא אל הכהן. משום דדרך המצורע לשבת הרחק הלאה מאדם העיר. והכהן יצא אל מחוץ למחנה היינו סמוך ופי׳ הכתוב כאן שלא הוזהרו לצאת אלא סמוך חוץ למחנה. ורק ולא יטמאו וגו׳. ולא משום היזק:
וישלחו אותם אל מחוץ למחנה. ולא נתייראו מאוירו. אלא סמוך למחנה:
כאשר דבר ה׳ אל משה וגו׳. מלבד שהוא מיותר. עוד משונה הלשון כאן מכל המקומות דכתיב כאשר צוה ה׳ את משה. והיינו משום שבכ״מ בא הכתוב ללמדנו שעשו כפי הקבלה שהיה למשה לבד הדבור שבכתב. וכמש״כ בספר ויקרא ח׳ ה׳ שע״ז כתיב זה הדבר אשר צוה ה׳ לעשות יע״ש. אבל פרשה זו אע״ג שבאו הרבה קבלות בתורה שבע״פ. אבל כ״ז היה לדורות. משא״כ באותה שעה עשו כאשר דבר ה׳ אל משה. היינו שטחיות הפרשה בתורה שבכתב דמש״ה כתב כאשר דבר ה׳ אל משה כמש״כ בכ״מ ולהלן במקרא אחרון בסדרה זו דמשמעו זה הלשון בדבור שבכתב [וכמו כן נתבאר בספר ויקרא י׳ מקרא ה׳] וכפי המשמעות נשתוו דין מצורע וזב ומ״מ הכל חוץ למחנה ישראל. וכל צרוע אפי׳ טהור. וכמש״כ לעיל ב׳ [ואל תדיחני מדאי׳ בירושלמי מכות פ״ב ה״ו בכ״מ שנאמר דבור חידוש מקרא שם. דשם אין הפי׳ חידוש הלכה אלא חידוש מקרא. היינו פ׳ מד״ת מפי ה׳]:
מכל חטאת האדם. מחטאות שהאדם עלול לחטוא בהם. היינו כחש בדבר שבממון וכדאי׳ בב״ב דקס״ה רוב בגזל:
למעול מעל בה׳. והוא יוסיף לזה החטא שישבע שבזה נקרא מעילה משום דשבועה קונה עכ״פ שחייב באונסין כדאיתא ב״ק דף ק״ו. ועתה ימעול בה׳. במה שנשבע בה׳:
ואשמה. תכיר שהוא אשם בדבר. וכפרש״י ויקרא ה׳ כ״ג עה״מ והיה כי יחטא ואשם:
והתודו את חטאתם וגו׳. לא את המעל בלבד שמביא הקרבן ע״ז. אלא גם עיקר החטא הקודם. וכמש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ קרבן עולה ויורד. ומש״ה כתיב מצות ודוי בשתי פרשיות אלו אע״ג שה״ה בחטאת:
ואם אין לאיש גואל. יותר היה ראוי לכתוב קרוב או יורש. אלא בא ללמדנו דדין גאולה תלוי בירושה דאע״ג דבשניהם מבואר לשון משפחה. וידענו דדוקא משפחת אב קרוי׳ משפחה ולא משפחת אם. מכל מקום עדיין לא ידענו אלא להקדים משפחת אב למשפחת אם. אבל לעקור משפחת אם לגמרי פליגי בב״ב דף קי״ד ב׳. ומבואר שם קראי למר ולמר. והכל בירושה. ולמדנו מהאי קרא דגאולה שוה לירושה למר ולמר:
לה׳ לכהן. פירש רש״י קנאו השם ונתנו לכהן והנ״מ בזה שאין הכהנים יכולין לומר הרינו כאלו נתקבלנו כ״ז שלא ניתן לה׳. ולא כמו שהבינו התוס׳ בדעת רש״י דלאו ממון בעלים הן והדברים עתיקין:
מלבד איל הכפורים וגו׳. ללמדנו דכמו איל הכפורים לכהן שבמשמר. כך האשם המושב אע״ג שהוא חולין. וע׳ בסמוך:
וכל תרומה וגו׳. לפי הפשט ענין שני הכתובים הללו. ומה שהגיעו לכאן. הוא באשר דקדשי המקדש ניתנו לכהני המשמר שעובדים בקרבן. משא״כ קדשי הגבול שאין לכהנים עסק בהם ה״ז לבעלים ליתן לכל כהן שירצה. זולת גזל הגר והנלמד ממנו היינו שדה החרם כדאי׳ בערכין דכ״ח מש״ה פי׳ כאן הכתוב דזולת גזל הגר כך הדין. דכל תרומה וגו׳ אשר יקריבו לכהן. היינו שמוכרחים להביא אליו לעשות בו מעשה. אזי לו יהיה. מי שעושה או ראוי לעשות. אבל:
ואישאת קדשיו. שאין בהם מעשה הכהנים כלל אלא הוא עצמו גומר קדושתו:
לו יהיו. שלו המה ופירש הכתוב שאין הכונה לו ממש אלא איש אשר יתן לכהן. שירצה. לו יהיה. אבל בלי נתינת כהן כלל אינו שלו . ועדיין אין לשון המקרא מרווח. והכי מיבעי ואיש את קדשיו לו יהיו לכהן אשר יתן לו יהי׳. אלא בא ללמד עוד על פי׳ ת״א וגבר ית מעשר קודשיה כו׳ פי׳ מעשר בהמה שהן קודש ולבעלים ומכ״מ איש אשר יתן לכהן. שיהא רצונו בכך לו יהי׳ שלא נימא דמעשר בהמה הוא כשאר שלמים ופסח דמצוה לבעלים לאכול. והרי מברכין אקב״ו לאכול את הזבח. וא״כ אסור ליתן לכהן. אבל לא כן מעשר בהמה אם ירצה נותן לכהן. והוא מקרא מפורש בדה״י ב׳ ל״א ו׳ ובני ישראל ויהודה היושבים בערי יהודה גם הם מעשר בקר וצאן וגו׳ הרי הביאו לבהמ״ק לכהנים. וכיב״ז ביארנו להלן ט״ו כ״ה בשעירי ע״ז ע״ש. ובפ׳ קרח י״ח י״ט במה שהרבו לתרום ע״ש:
כי תשטה אשתו. שתעשה דברים מכוערים. והוא שטוי מבעלה ואח״כ. ומעלה בו מעל. ידוע דמעילה הוא יציאה מרשות לגמרי. שתאסר לגמרי עליו. ולא נימא דבסטוי לחוד נאסרה לגמרי עליו באין עצה. מש״ה מפרש הכתוב עוד ושכב וגו׳ שלא נאסרה אלא אם שכב וגו׳:
ושכב איש אותה ש״ז ונעלם מעיני אישה וגו׳. לפי הפשט אין המקרא מסודר שהרי אחר ששכב ודאי היאך אמר שהוא ספק. אלא ושכב קאי על הקרא דלקמי׳ היאך ומעלה בו מעל שתצא מרשותו. היינו אם ושכב וגו׳. ואמר הפסוק דבמה ששטית בדברי כיעור תגיע גם לידי מעילה ע״י ושכב וגו׳. וע׳ בסמוך. והנה ראוי הי׳ לכתוב ושכב איש עמה. דמשמע דוקא ברצון ולא באונס כמש״כ ס״פ מצורע ולא הי׳ נצרך לכתוב והיא לא נתפשה. אלא בא לדרוש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. כדאי׳ יבמות דצ״ה:
ונעלם וגו׳. כמו אם נעלם מעיני אישה אם שכב איש או לא. וגם ונסתרה והיא נטמאה. במה שנסתרה נטמאה ונאסרה על בעלה. ומפרש שני תנאים לזה הספק. ועד אין בה. דאם יש עד יצא מגדר ספק. והיא לא נתפשה. דאם באונס נסתרה לא נאסרה. וקאי זה התנאי גם על ושכב איש וגו׳. ומש״ה כתיב ושכב וגו׳ בזה המקרא ושלא בסדר. כדי שיהא זה התנאי גם על ונסתרה גם על ושכב:
ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. פרש״י וקנא הוא התראה שלא נאסרה בסתירה אם לא שהתרה בה שלא תסתרי. אכן לפי זה אין לשון המקרא מבואר וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וגו׳ והי׳ צריך לכתוב וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה. או כ״ז מיותר שהרי כבר כתיב ונעלם מעיני אישה. אלא עיקר פי׳ וקנא הוא כמו אל קנא וכמו המקנא אתה לי. ויקנא ה׳ לארצו. שמשונה משמעות אל קנא. ממשמעות המקנא אתה לי ויקנא ה׳ לארצו. דאל קנא משמעו מקנא לכבודו וכועס על המורדים. המקנא אתה לי בשביל כבודי. ויקנא ה׳ לארצו שחושש לטובת ארצו ומרחם עליה. וכאן משמעות וקנא את אשתו. הראשון הוא כמו ויקנא ה׳ לארצו. שחושש לה מה שנאסרה עליו ע״י דברים מכוערים והיינו. והיא נטמאה. ולשיטת הירושל׳ מס׳ סוטה נאסרה ממש בדברים מכוערים. ולשיטת ש״ס דילן דשיטת רוב פוסקים שמותרת לבעלה מכ״מ לכ״ע היא מגונית בעיניו שהרי ראוי ומצוה להקפיד וא״כ רוצה באהבתו אותה להכשירה לו ע״י ידיעתו בברור שלא נבעלה. או להיפך. עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. ומשמעות זה הקנוי כמו אל קנא שכעס עלי׳ אע״ג והיא לא נטמאה. שלא עשתה דברים מכוערים שהיא חייבת בדבר. אלא הוא כעס עלי׳. זהו פי׳ המקרא לפי פשוטו. ומכ״מ ממילא למדנו דבכלל וקנא הוא התראה. שאין לפרש ונסתרה והיא נטמאה בלא התראה. א״כ הרי לא גרם הוא כלל שתאסר עליו. ולמאי כתיב וקנא את אשתו. ולא שייך שני אופנים הללו. אלא ודאי אינה נאסרת אלא ע״י התראה וגם זה נכלל בפי׳ וקנא. ומעתה פי׳ המקרא דבשני אופנים נאסרה בסתירה והותרה ע״י תורת הפרשה. בין שעשתה דברים מכוערים והוא קנא כדין. בין שלא עשתה כלל והוא קנא שלא כדין וכראוי וע״ע להלן כ״ט ל׳:
כי מנחת קנאת הוא. אם טהורה היא ובחנם הקפיד הבעל. מש״ה אין רצון ה׳ לקבל ממנו מנחה מהודרה. משום שלא ראוי לקנא בחנם. ואם נטמאה בדברים מכוערים וגרמה לזה שיקנא הבעל בצדק. מכ״מ. מנחת זכרון מזכרת עון הוא. ואין שום קרבן בא לרעה כי אם לטובה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי כו׳:
והעמידה לפני ה׳. להגיד לה מוסר ותוכחה אולי תודה ואם לא תודה אזי
ונתן אל המים. לא כתיב מי המרים המאררים. דבעסק הכהן לעצמו אין צריך לפרש תכונת המים:
את מנחת הזכרון. כאן הקדים הכתוב טעם הזכרון. דמש״ה יעמיס עלי׳ המשא כדי שתזכור שהיא מזכרת עונה ותודה. וכאן פי׳. מנחת קנאות היא. קנאת המקום שלא חסה על שמו שנמחק:
וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. מבואר ברבה וברמב״ם הל׳ סוטה שאוחז בכל זה העת שהמנחה על כפיה המים נגד פני׳ ומודיע לה תכונת המים שהמה מרים המאררים:
אםלא שכב איש אותך. לא קאמר עמך אלא אותך דמשמעו אפי׳ בע״כ דאפי׳ אם בעלה בע״כ ומותרת לבעל. מכ״מ היא ראוי׳ לעונש. שהרי היא גרמה לדבר שהלכה עמו למקום סתירה:
ואם לא שטית וגו׳. שלא הי׳ אפי׳ דברים מכוערים. ובחנם גרם הבעל לדברים אלו. אזי הנקי. עצתי שתשתה כדי לנקות א״ע. ולא לחוש למחיקת השם. שכך הוא רצונו וכבודו ית׳. ומכלל ברכה זו אתה שומע קללה היינו באם היו דברים מכוערים שהביאה לידי כך. או נסתרה ברצון ושכב הבועל אותה באונס. בזה האופן אין הכהן מיעצה לשתות. ומכ״מ אין מאררה בקללה הסמוכה בפירוש. אלא תענש לפי ערך החטא. וה׳ צדיק שופט צדק :
ואת כי שטית וגו׳. שהיו דברים מכוערים. וגם ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. היינו שנבעלת ברצון כמו שכיבת אישך. אז והשביע וגו׳:
ומחה אל מי המרים. כאן דמיירי במעשה הכהן לעצמו. הרי מיותר להודיע תכונת המים. והרי משום זה לא פירש הכתוב שהם מים המאררים. וא״כ למאי כתיב מי המרים. אלא מכאן למדו בסוטה ד״כ דצריך שיתן דבר מר במים. וכן הוא ברבה זה הדרש בדיוק ע״ז הכתוב. ובחנם נתקשה בזה הרמב״ן ז״ל:
והשקה את האשה וגו׳. אמר שכבר מחק את השם. יראה הכהן שתשתה אחר שיקריב את המנחה ולא יטיל ספיקות ופתוים שלא תשתה. אלא בודאי תשתה. וגם ובאו בה. ולא יחוס עליה. זהו לפי הפשט. אמנם רבו הדעות בסדר מעשה זו ובפי׳ הפסוקים:
והיתה אם נטמאה. בדברי כעור המביא לטומאה. וגם ותמעל מעל באישה. בביאה:
ואם לא נטמאה האשה. בדברי כעור:
וטהורה היא. שלא נבעלה:
ונקתה. הא אם היו דברי כעור אלא שלא נבעלה. תקבל עונשה לפי החטא. וה׳ שופט צדק:
אשר תשטהאשה וגו׳. בדברי כעור. ואסורה לבעל בלי סתירה ובדיקה לדעת הירו׳ הוא מעיקר הדין ולתלמוד דילן לרוב הפוסקים הוא מצד דעת יפה להקפיד ולחקור ע״ז. ובזה הבדיקה מתברר יפה:
או אישאשר תעבור וגו׳. להיפך שהיא כשרה לגמרי אלא שהבעל קנא ואסרה עליו בסתירה זו עד שהעמיד וגו׳:
ונקה האיש מעון. לכל אופנים. אם באמת נטמאה בביאה והמים לא בדקו מאיזה סיבה אין לו לחוש. ואם היא כשרה לגמרי והוא אסרה עליו והביא לידי כך מכ״מ מנוקה הוא מעון מחיקת השם:
והאשה ההיא וגו׳. באופן הראשון כמשמעו עון טומאה ולא דמי לפסולי כהונה דנשים מוזהרות על האנשים. הא כ״ז שאין האנשים מוזהרים אין איסור גם לנשים כמש״כ התוס׳ בשם רא״מ שלהי מס׳ נדרים. אבל כאן אם היא באמת טמאה תשא את עונה. ובאופן השני תשא את עונה שנסתרה אחר הקנוי והיא גרמה לידי זה. והכי אי׳ בספרי שמעון ב״ע א׳ בטהורה הכ״מ הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו כו׳:
